מאמר מערכת עיתון הארץ - לחץ למעבר לכתבה המקורית

החמאס הודיע השבוע, שהמשא ומתן לשחרור גלעד שליט "קרס" והאשים בכישלון את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ש"הלך צעד אחורה". נתניהו הגיב: "אם חמאס ירצה שתהיה עסקה - היא תהיה, ואם אינו רוצה - היא לא תהיה, ההחלטה בידיו". הטלת האחריות לשחרור שליט לפתחו של החמאס תמוהה ומקוממת. המו"מ תקוע בגלל התבצרות שני הצדדים מאחורי עמדות נוקשות ביחס למספר מצומצם של אסירים פלסטינים, שישראל אינה מסכימה לשחרר והחמאס אינו רוצה לוותר עליהם, וכן ביחס למספר האסירים שיוגלו לעזה או לחו"ל.

לכאורה יש תוקף הגיוני לדרישת ישראל להשאיר בכלא או להגלות אסירים שביצעו מעשי רצח מחרידים במיוחד, או היו אחראים לביצועם. אך היגיון זה מתנפץ על רקע נכונות ישראל לשחרר מספר עצום של אסירים, ובהם רבים עם "דם על הידיים", העלולים להיות מסוכנים לא פחות. גם ההנחה שהאסירים "הכבדים" ישובו לבצע פיגועי טרור רחוקה מלהיות ודאית. בעבר שיחררה ישראל אלפי אסירים פלסטינים, אם משום שתקופת מאסרם הסתיימה ואם בעסקות חליפין. חלקם חזרו לפעילות טרור, אך רובם שבו לחיים רגילים. מה מצאה ישראל להתעקש על אותם אסירים ספורים, לאחר שאת הוויתור העקרוני והמשמעותי כבר עשתה?

נראה שעמדת נתניהו נשענת על שיקולי יוקרה, שלדעתו עלולה להתרסק אם ייענה לכל דרישות החמאס. נתניהו שבוי בעמדותיו בעבר, התנגדות לשחרור טרוריסטים, ובחשש שייראה כאחראי לפיגועים בעתיד. יוקרה היא אכן שיקול יסודי בכל מעשה מדיני, אך עסקת שליט אינה "מעשה מדיני". זהו כורח הומניטרי, שהימנעות מביצועו תשפיע על יוקרת המדינה בעיני אזרחיה. כשנתניהו מגלגל את הכדור למגרש של החמאס גם שארית היוקרה נעלמת. שהרי נתניהו גם ניהל מו"מ עם החמאס, גם ויתר ויתורים מפליגים, וגם לא מצא את העוז להשלמת העסקה.

אסור ששליט ייעלם בתוך המלל החלול. החייל השבוי כבר שלוש שנים וחצי אינו יכול לשמש אנדרטה חיה לגאווה לאומית ישראלית. "ניצחון" תדמיתי כביכול על החמאס עלול להיות יקר מנשוא.

לדף הבית